ישנם רגעים שבהם האדם אינו זקוק מיד לפתרון; הוא זקוק לסיבה להאמין שהפתרון עוד אפשרי. זוהי התקווה.
תקווה אינה התעלמות מן המציאות ואינה אמירה שטחית ש״הכול יהיה בסדר״. להפך: התקווה רואה את הקושי כפי שהוא, אך מסרבת לראות בו את המילה האחרונה. היא מאפשרת לאדם לומר: אינני יודע עדיין כיצד הדברים יסתדרו, אבל אני מאמין שהמצב יכול להשתנות — ושגם לי יש חלק בשינוי.
התקווה מעניקה עתיד להווה
ייאוש מצמצם את עולמו של האדם. הוא גורם לו להרגיש שהכאב של היום הוא גם גורלו של מחר.
וכאשר האדם אינו מצפה לעתיד טוב יותר, הוא עלול להפסיק לפעול, לבקש עזרה, לנסות פעם נוספת או להבחין בהזדמנויות הנמצאות סביבו.
התקווה פועלת בכיוון ההפוך. היא מרחיבה את שדה הראייה ומזכירה לאדם שהמציאות הנוכחית היא פרק בחייו ולא הספר כולו.
כאשר יש באדם תקווה, הוא מסוגל לשאת גם תקופה מורכבת, משום שהוא אינו חווה אותה כמצב סופי. התקווה אינה מעלימה את הכאב, אך היא מעניקה לו גבולות: קשה לי עכשיו, אבל ה״עכשיו״ איננו לנצח.
השפעתה של התקווה על חיי האדם
לתקווה יש השלכות עמוקות על הנפש ועל ההתנהלות המעשית:
היא מעוררת כוחות נפש שנחלשו.
היא מחזקת את היכולת להתמודד עם אכזבות ומשברים.
היא מסייעת לאדם לקבל החלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך בהלה.
היא מאפשרת לו להתמיד גם כאשר התוצאות עדיין אינן נראות.
היא משפרת את יחסיו עם סביבתו, משום שאדם שמאמין בשינוי מסוגל להאמין גם בעצמו וגם באחרים.
לעומת זאת, כאשר התקווה נעלמת, גם פעולה פשוטה עלולה להיראות חסרת משמעות. לכן התקווה אינה רק תחושה נעימה; היא כוח מניע. היא החיבור שבין הרצון לבין המעשה, ובין המצוי לבין האפשרי.
תקווה ואמונה
האמונה מלמדת אותנו שלא כל מה שאיננו מבינים הוא בהכרח חסר משמעות. לעיתים האדם מביט על חייו מתוך נקודה צרה בזמן, בעוד שהקב״ה רואה את התמונה השלמה.
דוד המלך אומר:
"קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקוה אל ה' "
המילה ״וקווה״ נאמרת פעמיים. אפשר להבין מכאן שגם לאחר שאדם קיווה ולא ראה מיד את הישועה, הוא נקרא לשוב ולקוות. התקווה אינה תלויה בכך שהדברים התרחשו בדיוק בזמן ובדרך שתכננו. היא נשענת על הידיעה שגם כאשר הדרך נסתרת מאיתנו היא עדיין נמשכת.
אדם מאמין אינו בהכרח אדם שאין לו שאלות. הוא אדם שבתוך שאלותיו מותיר פתח לאור.
כיצד מאמצים תקווה?
תקווה אינה תמיד מופיעה מעצמה. לעיתים יש לבנות אותה בהדרגה.
ראשית, יש להפריד בין העובדה לבין הפרשנות. העובדה יכולה להיות: ״נכשלתי בניסיון הזה״. הייאוש מפרש אותה: ״לעולם לא אצליח״. התקווה אומרת: ״הניסיון הזה לא הצליח; כעת עליי ללמוד ממנו ולבחון דרך אחרת״.
שנית, יש להפסיק לדרוש מעצמנו לראות את הדרך כולה. אדם ההולך בחושך אינו זקוק לאור שיאיר לו את כל המסלול; די באור המאפשר לו לראות את הצעד הבא. פעולה קטנה — שיחת טלפון, בקשת עזרה, החלטה אחת או שינוי בהרגל — עשויה להשיב לאדם את תחושת ההשפעה על חייו.
שלישית, חשוב לזכור התמודדויות שכבר עברנו. כאשר אדם מביט לאחור, הוא מגלה שפעמים רבות חשב שלא יצליח לשאת מצב מסוים — ובכל זאת עבר אותו, התחזק ואף צמח ממנו. העבר יכול לשמש עדות לכך שגם העתיד אינו סגור.
ולבסוף, יש לבחור את האנשים שאנו מאפשרים להם להשפיע על רוחנו. לפעמים אדם מתקשה להאמין בעצמו, ואז הוא זקוק למישהו שיחזיק עבורו את התקווה עד שיוכל לשוב ולהחזיק בה בעצמו.
הסדק שדרכו נכנס האור
כשם שהרב קוק אמר:"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אדם אחד נקלע לתקופה קשה. העסק שבנה במשך שנים התמוטט, חובות הצטברו והוא חדל להאמין שיוכל להתחיל מחדש.
בוקר אחד יצא מביתו וראה את שכנו הקשיש שותל עץ קטן בחצר.שאל אותו:״לשם מה אתה שותל אותו? הרי יעברו שנים עד שייתן פרי״.
השיב השכן:״ייתכן. אבל אם לא אשתול אותו היום — גם בעוד שנים לא יהיה כאן עץ״.
המשפט הפשוט ליווה אותו כל היום. לפתע הבין שאין הוא נדרש לפתור ברגע אחד את כל חייו. הוא רק צריך לשתול היום דבר אחד למען המחר.
באותו ערב התקשר לאדם שממנו התבייש לבקש עצה. השיחה לא פתרה את כל בעיותיו, אך היא פתחה בפניו דרך חדשה. כמה שנים לאחר מכן, כשעסקו החדש כבר עמד על רגליו, נהג לומר:
״השינוי בחיי לא התחיל ביום שבו הצלחתי. הוא התחיל ביום שבו הסכמתי שוב לזרוע״.
לא לדעת כיצד — ולהאמין שאפשר
תקווה אמיתית אינה מבטיחה שלא יהיו עוד קשיים. היא מעניקה לאדם את הכוח לא להיכנע להם.
היא אינה מחייבת אותו לדעת כיצד ייראה המחר; היא רק מבקשת ממנו לא לסגור בפניו את הדלת.
לפעמים התקווה מתחילה כאור גדול, ולפעמים כניצוץ קטן מאוד:
מחשבה אחרת, תפילה חרישית, אדם שמאמין בנו או צעד אחד בכיוון הנכון.וכל עוד נשאר באדם ניצוץ אחד שאומר ״עוד אפשר״ — הדרך עדיין פתוחה.
רוני שמואל
מאמן ומטפל רגשי מוסמך
מגשר ומיישב סכסוכים