על יושר פנימי, כוחות הנפש והדרך להיות מלך בעולמנו
האדם מבקש להתפתח, להתקדם, לרכוש כלים ולהגיע להישגים.
אולם התפתחות אישית אמיתית אינה מתחילה במה שהאדם מוסיף לעצמו מבחוץ,
אלא במידת היושר שבה הוא מוכן לפגוש את עצמו מבפנים.
אפשר ללמוד שיטות רבות, לצבור ידע ואף להציג כלפי חוץ תדמית מרשימה — אך כל עוד האדם אינו ישר עם עצמו, ההתפתחות עלולה להפוך להצגה משוכללת במקום לתהליך של שינוי.
היושר הפנימי הוא הנכונות לראות את האמת:
לזהות את הרצונות, הפחדים, החולשות והמניעים שלנו, בלי לברוח מהם ובלי לייפות אותם.
יושר – יתגדל ויתקדש שמיה רבא
אפשר למצוא במילה יושר רעיון עמוק:
י-תגדל
ו-יתקדש
ש-מיה
ר-בא
כאשר האדם נוהג ביושר, בהגינות ובמוסריות, הוא מקדש שם שמים במעשיו.
אנשים אינם פוגשים את אמונתו רק דרך הדברים שהוא אומר, אלא בעיקר דרך הדרך שבה הוא מתנהל:
כיצד הוא מדבר, כיצד הוא מתייחס לחלש, האם הוא עומד בדיבורו, האם הוא מודה בטעות, ומה הוא עושה כאשר איש אינו רואה אותו.
אדם ישר אינו רק אדם שנמנע משקר לאחרים. הוא אדם שאינו משקר לעצמו. לכן יושר פנימי הוא אחת הצורות העמוקות ביותר של עבודת ה׳:
האדם מסיר את ההסתרה ומאפשר לאמת האלוקית להופיע בתוך חייו.
האדם הוא עולם קטן
חז״ל מלמדים שהאדם הוא בבחינת עולם קטן. בתוכו מתקיים עולם שלם:
שכל ורגש,
רצון ויצר,
נשמה וגוף,
אמונה וספק,
פחד ותקווה.
בנשמתו של האדם קיים חלק עליון, המכונה בספר התניא ״חלק אלוה ממעל ממש״. אין פירוש הדבר שהאדם עצמו הוא אלוקות, אלא שנשמתו נושאת בתוכה זיקה עמוקה אל מקורה האלוקי.
כאשר אדם חי ביושר, הוא מאפשר לחלק הנשגב שבו לגדול ולהתגלות. הוא אינו מגדיל את הקב״ה, שאינו זקוק להגדלה, אלא מגדיל את נוכחות הקדושה בתוך עולמו האישי. ככל שהאמת מנהיגה אותו, כך מתרחב בתוכו המקום של הנשמה.
מי מולך בעולמו של האדם?
במילה מלך טמון סדר הנהגה נכון:
מוח
לב
כבד
המוח מייצג את המחשבה, שיקול הדעת ויכולת ההתבוננות.
הלב מייצג את עולם הרגש.
הכבד מסמל במחשבת ישראל את כוחות הגוף, הדם, התאוות והדחפים.
כאשר האדם הוא מלך, המוח אינו מבטל את הלב אלא מנהיג אותו. האדם בוחן את רגשותיו, מעניק להם מקום, אך אינו מאפשר להם לקבל לבדם את ההחלטות. מתוך כך גם הדחפים הגופניים מקבלים את מקומם הנכון.
הנהגה נכונה אינה מלחמה ברגש, אלא יצירת סדר:
אני מרגיש — אך אינני מוכרח לפעול מיד.אני רוצה — אך אני בודק אם הרצון נכון עבורי.אני כועס — אך אני בוחר כיצד להגיב.אני מפחד — אך אינני מוסר לפחד את ההגה.
זוהי מלכות פנימית.
כאשר הסדר מתהפך
כאשר הכבד קודם ללב ולמוח, מתקבלת המילה כלם:
כבד
לב
מוח
תחילה מתעורר הדחף. הוא מפעיל את הרגש, ולאחר מכן השכל מגויס כדי להצדיק את מה שהאדם כבר רצה לעשות.
במצב כזה האדם אינו באמת חושב כדי להחליט;
הוא מחליט מתוך דחף, ולאחר מכן חושב כיצד להסביר את החלטתו.הוא אומר לעצמו:
״הייתי חייב להגיב כך״,
״לא הייתה לי ברירה״,
״זה הגיע לו״,
״ככה אני״.
אבל לא תמיד מדובר בהיגיון. לעיתים זהו דחף הלובש בגדים של היגיון. השכל, שאמור להנהיג, הופך לעורך הדין של הרצון.חשוב לדייק:
הכבד אינו ״מקור הרעל״ מבחינה רפואית; להפך, הוא איבר מרכזי בפירוק ובסילוק חומרים מזיקים. כאן הכבד משמש דימוי רוחני לכוחות החיים הגופניים והיצריים.
שלושת רובדי הנפש
אפשר לראות את עבודת ההתפתחות האישית כתהליך המתקיים בשלושה רבדים:
רובד הרגש
מה הרגשתי באותו רגע? פחד, קנאה, עלבון, צורך בכבוד, חוסר ביטחון או תחושת דחייה?
רובד המחשבה
איזו משמעות נתתי למצב?
מה סיפרתי לעצמי?
האם פירשתי את המציאות באופן מאוזן, או שהרגש הכתיב לי את הפרשנות?
היושר מחבר בין שלושת הרבדים. האדם מפסיק לעסוק רק במה שעשו לו ומתחיל לבחון גם את מה שהתרחש בתוכו.
במקום לומר רק: ״הוא הכעיס אותי״, הוא מסוגל לומר:״דבריו עוררו בי כאב. פירשתי אותם כפגיעה בכבודי, ומתוך כך בחרתי להגיב בכעס״.
זהו מעבר מהאשמה לאחריות. לא כל מה שקורה לנו נמצא בשליטתנו, אבל הדרך שבה אנו מעבדים את הדברים והתגובה שאנו בוחרים נמצאות, לפחות במידה מסוימת, בידינו.
יושר אינו האשמה עצמית
יש להבחין בין יושר פנימי לבין ביקורת עצמית הרסנית.יושר אומר:טעיתי, ועליי לתקן.
האשמה עצמית אומרת: טעיתי, ולכן אינני ראוי.
יושר מוליד אחריות, תיקון וצמיחה.
האשמה עצמית מולידה בושה, ייאוש והסתרה.
אדם ישר אינו אדם החושב שהוא מושלם. להפך: הוא מסוגל להכיר בחסרונותיו בלי להתפרק מהם. הוא אינו מגן על תדמיתו בכל מחיר, משום שהאמת חשובה לו יותר מן הצורך להיראות צודק.
כיצד משיבים את המלכות למוח?
לפני תגובה משמעותית אפשר לעצור ולשאול:
מה בדיוק קרה, ללא פרשנות?
מה אני מרגיש כעת?
איזה דחף מבקש להפעיל אותי?
מה אני מספר לעצמי על המצב?
האם זו האמת, או הצדקה לרצון שכבר התעורר?
איזו תגובה תואמת את הערכים שלי?
כיצד ארגיש כלפי הבחירה הזאת לאחר שהסערה תחלוף?
העצירה אינה חולשה. היא הרגע שבו האדם מחזיר לעצמו את המלכות.
להיות מלך – ולא עבד של הדחף
שליטה עצמית אינה דיכוי עצמי. האדם אינו נדרש לבטל את גופו, להשתיק את רגשותיו או לחיות רק מתוך שכל קר.
המלך האמיתי מקשיב לכל הכוחות שבממלכתו, אך אינו מוסר לאחד מהם שלטון מוחלט.
המוח מעניק כיוון.הלב מעניק חיות ומשמעות.הכבד מעניק כוח פעולה.
כאשר שלושתם פועלים בסדר הנכון, נוצר אדם שלם:
אדם שמרגיש, חושב ופועל מתוך בחירה.בסופו של דבר, התפתחות אישית אינה רק השאלה כמה האדם התקדם, אלא גם מי בתוכו מנהיג את ההתקדמות.
אם הדחף מנהיג, האדם עלול להתקדם במהירות לכיוון שאינו נכון.
אם היושר מנהיג, גם צעד קטן הופך לצעד אמיתי.
זהו עומקה של המילה יושר:
כאשר אדם חי באמת, בהגינות ובנאמנות לערכיו — הוא מקיים בחייו ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״. הוא מגדיל את גילוי הנשמה שבתוכו, נעשה מלך בעולמו, ומאפשר למוח להדריך את הלב ואת כוחות המעשה.
לא להיות אדם שאינו מרגיש — אלא אדם שמרגיש ובוחר.לא להיות אדם שאין בו יצרים — אלא אדם שאינו נשלט על ידם.לא להיות אדם המסתיר את חולשותיו — אלא אדם ההופך את הכרתן לדרך של תיקון.כי המלכות הגדולה ביותר שניתנה לאדם אינה המלכות על אחרים, אלא היכולת למלוך ביושר על עולמו הפנימי.
רוני שמואל
מאמן ומטפל ריגשי מוסמך
מגשר ומיישב סיכסוכים