כולם עם כולם – אבל מי עם עצמו?

אנו חיים בדור מופלא.

מעולם לא הייתה לאדם נגישות כה גדולה לידע, לאנשים, לרעיונות ולעולמות שלמים.

בלחיצת כפתור אפשר לראות מה מתרחש בקצה השני של העולם, ללמוד כמעט כל דבר, לשמוע כל אדם ולהשמיע את עצמנו בפני אלפים.

יש בדור שלנו גילוי עצום.
אבל דווקא במקום שבו יש כל כך הרבה אור בחוץ, עולה שאלה אחרת:

כמה אור יש בפנים?

כמה פעמים ביום אדם פוגש אנשים אחרים , וכמה פעמים הוא באמת פוגש את עצמו?

"פני הדור כפני הכלב"

חז"ל, בתיאור התקופה של עקבתא דמשיחא, השתמשו בביטוי החריף:

"פני הדור כפני הכלב"
(משנה, בסוטה)

אפשר לקרוא את הדברים כביקורת קשה על הדור. אבל אפשר גם להתבונן בהם בדרך אחרת , לא כדי לשפוט את הדור, אלא כדי להבין את האתגר שלו.

הכלב הוא בעל חיים שיש בו עזות ונוכחות חיצונית חזקה. הוא מגיב במהירות למה שמתרחש סביבו לקול, לתנועה, לאדם שעובר לידו, למה שמגיע מבחוץ.
ומעניין שגם המילה "כלב" מזמינה קריאה רעיונית:

כלב – כולו לב.

ואכן, יש הרבה לב בדור שלנו.
יש רגישות, רצון לעשות טוב, חיפוש אחר משמעות, נתינה, אכפתיות ורצון להיות שייכים.

אך לצד כל אלה קיימת סכנה שהמבט שלנו יהיה מופנה רוב הזמן החוצה.
מה אמרו עליי?
מה חושבים עליי?
כמה ראו?
כמה הגיבו?
איך אני נראה בעיני האחר?
ומה יש לאחרים שאין לי?
וכאשר האדם עסוק ללא הרף במה שקורה מחוץ לו, הוא עלול לאבד בהדרגה את היכולת לשמוע את מה שקורה בתוכו.

בין עזות לעוצמה

מול הביטוי "פני הדור כפני הכלב", מעניין להתבונן בדברי רבי יהודה בן תימא:

"הוי עז כנמר… לעשות רצון אביך שבשמים."
(אבות)

גם כאן מופיעה עזות ,אבל זו עזות מסוג אחר.

לא עזות שמבקשת להיראות, אלא כוח פנימי המאפשר לאדם לעמוד מול לחצים, מול מוסכמות, ולעיתים אפילו מול הפחדים שבתוך עצמו.

יש הבדל גדול בין להיראות חזק לבין להיות חזק.
החוזק החיצוני זקוק לעיתים לקהל.
העוצמה הפנימית יכולה להתקיים גם כשאיש אינו רואה.
אדם בעל עוצמה פנימית מסוגל לעצור ולשאול את עצמו שאלות שאינן תמיד נוחות:
מי אני באמת?
מה חשוב לי?
האם החיים שאני חי הם החיים שבחרתי , או החיים שאליהם פשוט נסחפתי?
מה אני רוצה לשנות?
ומה אני ממשיך לעשות רק משום שכך התרגלתי, משום שכך כולם עושים, או משום שאני חושש ממה שיאמרו?

כולם עם כולם – ואף אחד לא עם עצמו

הרשתות החברתיות והעולם הדיגיטלי אינם בהכרח דבר רע. להפך, הם הביאו איתם אפשרויות אדירות של ידע, קשר, חסד והשפעה.
הבעיה מתחילה כאשר החיבור לעולם בא על חשבון החיבור לעצמנו.
אפשר להיות מוקף באנשים , ולהרגיש בודד.
אפשר לדבר כל היום ,ולא לנהל שיחה אחת אמיתית עם עצמנו.
אפשר לדעת מה קורה אצל מאות אנשים , ולא לדעת מה באמת קורה בתוכנו.
וזו אינה רק שאלה רוחנית או פילוסופית. יש לכך השלכות ממשיות על החיים.

כשהאדם מתרחק מעצמו

במישור האישי, אדם שאינו עוצר להתבונן בעצמו עלול למצוא את עצמו רץ , אך אינו יודע לאן.
הוא משווה את עצמו לאחרים, מחפש אישור מבחוץ, מתקשה לקבל החלטות ולעיתים אפילו אינו יודע להסביר מדוע הוא אינו מרוצה.
במישור הזוגי, כאשר אדם אינו מכיר היטב את עולמו הפנימי, קשה לו גם להביא אותו אל תוך הקשר.
במקום לומר:

"נפגעתי" – הוא כועס.
במקום לומר:

"אני זקוק לקרבה" – הוא מאשים.

במקום לזהות פחד, צורך או כאב , מתחיל ויכוח.

וכך שני אנשים יכולים לחיות תחת אותה קורת גג, לדבר על חשבונות, ילדים, עבודה וסידורים – ובכל זאת להתרחק זה מזה.
גם במשפחה, כאשר אין מקום להתבוננות פנימית, אנחנו עלולים לגדל ילדים שמכירים היטב את העולם שבמסך , אבל פחות מכירים את העולם שבתוכם.

אולי זו דווקא ההזדמנות של הדור

ולכן אינני חושב שהמסר צריך להיות שהדור שלנו הוא דור רע.
אולי בדיוק להפך.
ייתכן שעוצמת האתגר מלמדת גם על גודל האפשרות.
בדור שבו כמעט הכול מושך את האדם החוצה, היכולת לעצור ולהיכנס פנימה הופכת למעשה משמעותי במיוחד.
לא צריך להתנתק מן העולם.
לא צריך להשליך את הטלפון.
ולא צריך לברוח מהקדמה.
צריך רק להחזיר לעצמנו דבר אחד שהולך ונעשה נדיר:
את המפגש עם עצמנו.
אפילו כמה דקות של שקט.
בלי מסך.
בלי תגובות.
בלי להשוות.
בלי לבדוק מה אחרים עושים.
ולשאול:
מה שלומי באמת?
מה מעסיק אותי בתקופה הזאת?
מה חסר לי?
מה נכון בחיי , ומה דורש שינוי?
מה אני עושה מפני שאני באמת רוצה , ומה אני עושה רק מפני שאני חי דרך עיניהם של אחרים?

לא לחיות את עולמם של אחרים

אולי זה אחד האתגרים הגדולים של האדם בדורנו:

להפסיק לחיות את עולמם של אחרים , ולהתחיל לפגוש את עולמו שלו.
אין פירוש הדבר להיות מרוכז בעצמי. להפך.
ככל שאדם מכיר את עצמו טוב יותר, הוא מסוגל להיות נוכח יותר גם עבור האחר.
מי שמכיר את הכאב שלו , מסוגל להבין טוב יותר את כאבו של בן הזוג.
מי שמכיר את חולשותיו , פחות ממהר לשפוט את ילדיו.
מי שיודע מה חשוב לו באמת , אינו זקוק כל הזמן לאישור מבחוץ.
ומי שמפתח עולם פנימי , יכול להשתמש בעולם החיצוני, מבלי שהעולם החיצוני ינהל אותו.

אולי זו אחת הקריאות החשובות לדור שלנו:

בעולם שבו כולם מחוברים לכולם, אל תשכח להתחבר גם לאדם היחיד שמלווה אותך מן הרגע הראשון ועד האחרון.

כי שינוי אמיתי אינו מתחיל במה שהעולם חושב עלינו.
הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מוכנים לעצור, להתבונן פנימה ולשאול בכנות:

מי מנהל את עולמי – אני, או כל מה שמתרחש סביבי?

רוני שמואל
מאמן ומטפל רגשי מוסמך
מגשר ומיישב סכסוכים