לפעמים האדם אינו נשבר מפני שאין בו כוח, אלא מפני שהוא נלחם כבר שנים, ואיש אינו רואה כמה מאמץ נדרש ממנו כדי לחיות חיים שנראים לאחרים רגילים.
יש אנשים שגדלו בבית נורמטיבי, מוקפים במשפחה אוהבת, ובכל זאת נשאו בתוכם סערה שאיש לא ידע להסביר.
כבר בילדות הם התקשו לשבת בתוך הגבולות המקובלים. המזג היה סוער, הדחפים חזקים, והצורך בריגוש הוביל אותם לעיתים למעשים קיצוניים.
עם השנים הם עברו ממסגרת למסגרת, פגשו חברה קשה, הסתבכו, נפגעו ופגעו. חלקם עברו מוסדות סגורים, מעצרים, טראומות, קשרים שהתפרקו וחוויות שהותירו בנפש סימנים עמוקים.
מבחוץ ראו בהם „בעייתיים”; מעטים שאלו מה מתחולל בתוכם.ואז מגיע שלב שבו האדם מבקש להשתנות.הוא מתרחק מהחברה הישנה, מפסיק להסתבך, ומנסה להתנהל על פי הנורמה.
לכאורה, עכשיו הכול אמור להיות טוב יותר. אלא שדווקא כאן מתחיל לפעמים מאבק חדש וכואב:
החיים השקטים נראים לו חסרי צבע, השגרה מרגישה כמו כלא, והאדם אינו מצליח להבין מדוע, לאחר שעזב את המקומות הרעים, הוא עדיין אינו מרגיש טוב.
כשהנפש התרגלה לחיות בקצה
מי שחי שנים בתוך סכנה, עימותים וריגושים מתרגל לעוצמות גבוהות.
הוא מכיר עולם שבו הכול מתרחש מהר:
כעס, פחד, בריחה, מאבק, ניצחון,כסף קל או נפילה. בתוך כל הסערה הזאת הוא לפחות מרגיש חי.
כאשר הוא מגיע לחיים שקטים יותר, השקט אינו מתפרש מיד כביטחון. לפעמים הוא נחווה כריקנות. עבודה מסודרת, אחריות, סבלנות והתקדמות הדרגתית אינן מעניקות את הריגוש המיידי שאליו התרגל. לכן עלולה להתעורר בו מחשבה קשה:
„אם אלה החיים הנורמליים — מה הטעם בהם?”
אבל חשוב להבין: התחושה הזאת אינה מוכיחה שאין טעם לחיים. היא מעידה שהנפש עדיין לא למדה לחוש חיים בתוך השקט.השינוי אינו מסתכם בהפסקת ההתנהגות הישנה.
האדם צריך ללמוד מחדש כיצד לחיות, כיצד לשאת תסכול, כיצד להרגיש ערך גם ללא דרמה, וכיצד לבנות סיפוק שאינו נולד מסכנה אלא ממשמעות.
האדם איננו הסיפור שעבר עליו
אחת המלכודות הקשות היא שהעבר הופך לזהות. האדם אינו אומר רק: „עשיתי טעויות”, אלא מתחיל להאמין: „אני טעות”. הוא מביט באחרים בני גילו ורואה עבודה, בית, זוגיות ויציבות; ואילו בעצמו הוא רואה את השנים שאבדו, את המקומות שבהם נפל ואת האנשים שאכזב.
אבל עברו של האדם מסביר חלק מן הקשיים שלו הוא אינו גוזר את עתידו.יש הבדל עצום בין אדם רע לבין אדם שעשה מעשים רעים מתוך נפש סוערת, פצועה ולא מווסתת.
קבלת אחריות על העבר חשובה, אך אחריות אינה גזר דין. להפך:
אחריות אמיתית אומרת שהאדם יכול לבחור היום צעד שונה מזה שבחר אתמול.מי שנאבק לחזור שוב ושוב למסלול אינו חלש. פעמים רבות הוא מפעיל כוחות שאדם שחי כל חייו בתוך מסגרת מסודרת כלל אינו נדרש להכיר.
כדי להתחיל כבר עכשיו, אפשר לבחור שלושה צעדים פשוטים בלבד:
כבר עכשיו אפשר להתחיל
לקבוע שעת קימה קבועה למחר, לשלוח הודעה לאדם אחד שאפשר לסמוך עליו, ולרשום על דף פעולה אחת שתשמור עליך היום למשל להימנע ממקום או מאדם שמפעילים אותך.
אין צורך להרגיש מוכן כדי להתחיל; לעיתים הפעולה הקטנה מגיעה לפני התקווה, והתקווה מתחילה להיבנות אחריה.
כדאי גם לנהל מעקב קצר בסוף כל יום: מה עזר לי להישאר יציב, מה הפעיל אותי, ומה אעשה אחרת מחר.
אם הייתה נפילה, לא להפוך אותה להוכחה שהכול אבוד. לעצור, להתרחק מהסיכון, להתקשר לאדם תומך ולחזור לצעד הבא.
שינוי אמיתי אינו היעדר נפילות, אלא היכולת לקצר את הדרך ביניהן לבין בקשת עזרה וחזרה למסלול.
לא רק להתרחק מהעבר — למצוא בשביל מה לחיות
אי אפשר לבנות חיים רק סביב המשפט „אסור לי לחזור לשם”.
האדם זקוק גם למקום שאליו הוא רוצה להגיע.הוא זקוק לתפקיד, לאחריות ולתחושה שיש בו דבר שאפשר לתת לעולם.
לעיתים דווקא מי שפגש מקומות אפלים מסוגל להבין אנשים שאחרים מתקשים להבין. הכאב אינו הופך אוטומטית לשליחות, אבל כאשר האדם מעבד אותו נכון, הוא יכול להפוך לרגישות, לעומק וליכולת להושיט יד למי שנמצא במקום שהוא עצמו הכיר.
בתוך כל אדם קיימת נקודה שלא התקלקלה. לעיתים היא מכוסה בכעס, בבושה ובהרגלים ישנים, אך היא עדיין קיימת.
בשפה האמונית זו הנשמה.אותו חלק פנימי שאינו חדל לבקש חיים, גם כאשר הפה אומר שכבר אין טעם.
גם אם כרגע אתה מרגיש שהגעת מאוחר מדי, זה אינו סוף הסיפור.
נקודת ההתחלה שלך אינה מבטלת את האפשרות להגיע למקום אחר. צעד אחד היום , שיחה, פגישה, התרחקות מסיכון או שמירה על שגרה בסיסית , יכול להיות ההתחלה של חיים יציבים יותר. גם אדם שהתרגל לחיות בתוך סערה יכול ללמוד לחיות בשקט. ולא רק לחיות בו , אלא לגלות שבתוך השקט מחכים לו החיים שמעולם לא ניתנה לו ההזדמנות להכיר.
רוני שמואל
מאמן ומטפל רגשי מוסמך
מגשר ומיישב סכסוכים