הבושה – אינה חולשה היא זו שמגלה את גדולת האדם.

יש רגשות שאנו מבקשים להתרחק מהם. אחד מהם הוא הבושה.

היא מכווצת אותנו, מערערת את ביטחוננו ולעיתים גורמת לנו לרצות להיעלם מעיני הסביבה.

אולם במבט עמוק יותר, הבושה אינה בהכרח סימן לחולשה;

לעיתים היא דווקא עדות לכך שיש באדם דעת, מצפון ורגישות למעמדו.

במקום שיש דעת – יש בושה

הקשר שבין דעת לבושה מופיע כבר בראשית בריאת האדם. לפני חטא עץ הדעת נאמר על אדם וחוה:

״ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו״(בראשית ב׳, כ״ה)לאחר האכילה מעץ הדעת נאמר:

״ותיפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם״(בראשית ג׳, ז׳)אין פירוש הדבר שקודם לכן היו חסרי חכמה. משמעות הדברים עמוקה יותר:

בעקבות החטא נולדה באדם מודעות חדשה לעצמו — לפער שבין מה שהוא לבין מה שראוי היה להיות. במקום שבו מופיעה הדעת, מופיעה גם האפשרות להתבייש.אדם חסר דעת עשוי לבצע מעשים פסולים בלי לחוש את חומרתם. לא תמיד משום שהוא רע יותר, אלא מפני שחסרה לו היכולת להתבונן בעצמו מבחוץ, להבין כיצד מעשיו נראים ומה הם אומרים על אישיותו. לעומתו, אדם בעל דעת אינו מודד את עצמו רק בשאלה:

האם מותר לי?”, אלא גם בשאלות עמוקות יותר: האם הדבר ראוי לי?

האם כך אני רוצה להיראות?

האם המעשה הזה מתאים לערכים שבהם אני מאמין?

מכאן שהבושה בצורתה הבריאה היא מעין מראה פנימית. היא מגלה לאדם שקיים פער בין המעשה שעשה לבין האדם שהוא מבקש להיות.

לא לא כל בושה היא בושה בריאה בושה היא בושה בריאה

לא כל בושה היא בושה בריאה

עם זאת, חשוב להבחין בין שני סוגים של בושה.יש בושה הרסנית האומרת לאדם:

„אתה אדם פגום, אין בך ערך ואין לך תקנה.” בושה כזאת משתקת, גורמת להסתגרות ועלולה להרחיק את האדם מתיקון. היא אינה עוסקת במעשה, אלא מוחקת את האישיות כולה.

לעומתה, יש בושה מוסרית האומרת: „המעשה הזה אינו מתאים למי שאתה באמת.” בושה זו אינה מבטלת את האדם, אלא מזכירה לו את גובהו. היא כואבת דווקא מפני שהנשמה יודעת שהאדם מסוגל ליותר.ההבדל ביניהן משמעותי:

בושה הרסנית גורמת לאדם לברוח מעצמו; בושה בריאה מזמינה אותו לשוב לעצמו.

על הפסוק ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ אמרו חז״ל:

״זו בושה… כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא״ (נדרים כ ע״א).הבושה אינה רק תגובה לאחר החטא; היא עשויה להיות גם כוח מגן לפניו. אדם שיש בו בושה בריאה עוצר לרגע ושואל: האם אוכל להביט לאחר מכן בעיני עצמי?

האם אוכל לעמוד כך לפני בוראי? עצם השאלה יוצרת גבול פנימי גם במקום שבו אין אדם אחר שרואה אותו.

שלושת סימני הזהות היהודית

חז״ל מלמדים ששלושה סימנים מאפיינים את עם ישראל:

״רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים״(יבמות עט ע״א)אין אלה שלוש תכונות מקריות, אלא שלושה שלבים במהלך פנימי אחד.

ביישן — הוא אדם שיש בו דעת ורגישות מוסרית. הוא אינו אדיש למעשיו ואינו חי בתחושה שהכול מותר לו. הוא מסוגל לחוש את הגבול.

רחמן — הוא אדם שאינו רואה רק את עצמו. דעתו ורגישותו מאפשרות לו לחוש את כאבו של הזולת.

גומל חסדים — הוא אדם שאינו מסתפק בהרגשת הרחמים, אלא הופך את הרגש למעשה. הוא שואל מה הוא יכול לעשות כדי להיטיב.

הבושה מציבה גבול בפני האדם; הרחמנות פותחת את ליבו; וגמילות החסדים מפעילה את ידיו.

מיהו גבר?

על דרך הדרש אפשר למצוא בשלוש התכונות הללו משמעות מיוחדת במילה גבר:

ג׳ — גומל חסדים

ב׳ — ביישן

ר׳ — רחמן

זהו רעיון עמוק ביחס למושג הגבריות. התרבות החיצונית עלולה למדוד גבר בכוחו לשלוט, להכניע, להתבלט ולא להראות חולשה.

אולם היהדות מציעה תמונה מורכבת ובוגרת יותר: כוחו של גבר אינו נמדד רק ביכולתו לעמוד מול אחרים, אלא בעיקר ביכולתו לעמוד מול עצמו.

גבר אמיתי אינו מי שאינו מתבייש בדבר, אלא מי שיש לו רגישות מוסרית. הוא אינו נבהל מן הרחמים שבו ואינו רואה בחסד חולשה. אדרבה, כדי לרחם בעולם שמעודד קשיחות, כדי להתבייש בעולם שבו אנשים מצדיקים כל התנהגות, וכדי לגמול חסד בלי לבקש תמורה — נדרש כוח פנימי רב.

הגבריות היהודית אינה כוח ללא לב, אלא כוח הנשלט בידי דעת, מצפון ואחריות.

בין עזות לבושה

גם הבושה זקוקה לאיזון. מי שמתבייש לשאול אינו לומד, כמאמר חז״ל:

״לא הביישן למד״ (אבות ב׳, ה׳). מי שמתבייש לעשות את הדבר הנכון מפני תגובת הסביבה, הופך את הבושה ממידה מוסרית למחסום.

לכן האדם זקוק לשתי תנועות בנפש:

להיות ביישן בפני החטא, אך עז כנמר בעשיית הטוב. להתבייש כאשר הוא פוגע, אך לא להתבייש להודות בטעות.

להתבייש בהתנהגות שאינה ראויה, אך לא להתבייש בזהותו, בערכיו או בבקשת עזרה.הבושה הנכונה אינה נובעת מן השאלה:

„מה יגידו עליי?” אלא מן השאלה: „מה הדבר הזה אומר עליי?

כאשר האדם תלוי רק בדעת הסביבה, הוא עלול להתבייש בדברים הראויים ולהתגאות בדברים הפסולים. אך כאשר הבושה נובעת מדעת פנימית, היא נעשית מצפן ולא כלא.

מן הבושה אל התשובה

מטרתה של הבושה אינה להשאיר את האדם כפוף תחת משא העבר.

היא נועדה לעורר אותו לתיקון. אם אדם מתבייש אך אינו משנה דבר, הבושה הופכת לכאב חסר תכלית. אולם כאשר היא מובילה להודאה, לקבלת אחריות ולמעשה חדש — היא נעשית פתח לתשובה.

תהליך בריא כולל שלושה שלבים:

להכיר — להבין בכנות מה עשיתי ומה היה פסול בו.

להתבייש — לחוש שהמעשה אינו מתאים לערכיי ולנשמתי.

לתקן — להפוך את הכאב להחלטה ולמעשה של חסד, רחמים ואחריות.

כך הבושה אינה מקטינה את האדם, אלא מגלה לו שהוא גדול יותר מן המעשה שעשה.

לסיום

אדם שאינו מתבייש לעולם אינו בהכרח אדם חזק;

לעיתים הוא אדם שאיבד את הרגישות לפער שבין המצוי לראוי. ואדם שמתבייש אינו בהכרח חלש;

לעיתים הבושה מעידה שנפשו עדיין חיה, שמצפונו מדבר ושיש בו דעת המבקשת תיקון.אך אין די בבושה. עליה להוליד רחמים, והרחמים צריכים להפוך לגמילות חסדים.

זהו אולי עומק המילה גבר:לא אדם שליבו נעשה קשה כדי להוכיח את כוחו, אלא אדם שהוא גומל חסדים, ביישן ורחמן — אדם שיש בו די דעת להתבייש, די לב לרחם ודי כוח לקום ולעשות טוב.בושה נכונה אינה אומרת לאדם שהוא חסר ערך; היא מזכירה לו שיש בו ערך גדול מכדי לחיות מתחת למעלתו.

רוני שמואל

מאמן ומטפל רגשי מוסמך

מגשר ומיישב סכסוכים