נרגנות אינה מתחילה תמיד בתלונות גדולות.
לפעמים היא מתחילה בהרגל קטן – לראות כמעט בכל מצב קודם כל את מה שחסר.
יש אנשים שכמעט בכל מצב ימצאו את מה שחסר.
אם מזג האוויר נעים – חם מדי.
אם עזרו להם – זה לא נעשה כמו שצריך.
אם הצליחו – מיד יראו מה עדיין לא הצליח.
אם בן הזוג עשה תשעה דברים טובים ואחד פחות – דווקא האחד הזה יתפוס את כל תשומת הלב.
זו כבר אינה תלונה נקודתית. זו נרגנות – מצב שבו החיסרון הופך בהדרגה לדרך שבה האדם רואה את העולם.
איך אדם הופך לנרגן?
אדם בדרך כלל אינו קם בבוקר ומחליט להיות שלילי.
לעיתים הנרגנות מתפתחת מתוך שנים של אכזבות, ביקורת, תחושה שלא רואים אותי, צורך בשליטה או ציפיות גבוהות מהחיים ומהסביבה.
עם הזמן נוצר הרגל מחשבתי: העין מחפשת קודם כל את מה שלא בסדר.
גם הפסיכולוגיה מכירה בנטייה האנושית לתת משקל רב יותר לחוויה שלילית מאשר לחיובית. כאשר הנטייה הזאת מתחזקת, האדם עלול להתחיל להכליל:
"זה תמיד ככה."
"אף אחד לא מתחשב בי."
"שום דבר לא מסתדר."
"אי אפשר לסמוך על אף אחד."
הבעיה היא שככל שחוזרים על המשפטים האלה, הם כבר אינם רק תיאור של המציאות – הם הופכים למשקפיים שדרכם רואים אותה.
ומה קורה בבית?
שם לעיתים נמצא המחיר הכבד ביותר.
בן או בת הזוג יכולים להשקיע, להתאמץ, לתת ולעשות – אבל כאשר עיקר התגובה שהם מקבלים היא ביקורת, תיקון או תלונה, משהו בקשר מתחיל להישחק.
בהתחלה מנסים לרצות.
אחר כך מסבירים.
בהמשך מתגוננים.
ובשלב מסוים פשוט מפסיקים לנסות.
לא משום שאין אהבה, אלא משום שקשה לחיות לאורך זמן בתחושה שלא משנה מה אעשה – זה אף פעם לא מספיק.
וכך הנרגן, שלעיתים דווקא מבקש יותר קרבה, התחשבות והערכה, עלול בהתנהלותו ליצור בדיוק את ההפך – ריחוק.
ומה הילדים לומדים?
ילדים אינם לומדים רק ממה שאנחנו אומרים להם. הם לומדים גם מהאווירה שבה הם גדלים.
כאשר בבית נשמעות שוב ושוב תלונות, ביקורת וחוסר שביעות רצון, הילד עלול להפנים מסר סמוי:
העולם הוא מקום שבו תמיד משהו לא בסדר.
חלק מהילדים עלולים לאמץ בעצמם דפוס ביקורתי ונרגן. אחרים נעשים מרצים – הם לומדים ללכת על קצות האצבעות ולנסות כל הזמן שלא לאכזב.
ויש ילדים שעלולים לפתח בתוכם תחושה קשה עוד יותר:
"אולי אני פשוט לא מספיק טוב."
לכן שינוי בנרגנות של הורה אינו רק עבודה אישית. לעיתים זו מתנה של ממש לכל הבית.
ומה קורה במעגל החברתי?
גם חברים, בני משפחה ועמיתים מתקשים לאורך זמן להיות בקרבת אדם שכל מפגש איתו הופך לרשימת תקלות.
בתחילה מקשיבים.
אחר כך מנסים לעודד.
ולבסוף עלולים להתחיל להתרחק.
וכאן עלול להיווצר מעגל כואב:
חוסר שביעות רצון → נרגנות → התרחקות של הסביבה → בדידות → עוד תחושת קיפוח וחוסר שביעות רצון.
האדם עלול לומר לעצמו: "הנה, ידעתי שאנשים לא באמת נמצאים בשבילי", מבלי לראות שלפעמים גם דרך ההתנהלות שלו תרמה למרחק שנוצר.
ומה הנרגנות עושה לאדם עצמו?
אולי זה המחיר הגדול מכולם.
כאשר המוח מתרגל לחפש חסרונות, האדם עלול להפסיק בהדרגה ליהנות גם מהדברים הטובים שכבר קיימים בחייו.
יש לו משפחה – אבל הוא רואה את הבעיות.
יש לו בית – אבל הוא רואה מה חסר בו.
יש אנשים שאוהבים אותו – אבל הוא זוכר בעיקר מי אכזב אותו.
נרגנות מתחילה במה שחסר לי, אבל עלולה להסתיים בכך שאינני מסוגל עוד לראות את מה שיש לי.
כבר שלמה המלך הזהיר
בספר משלי נאמר:
"דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן"
(משלי יח, ח)
למילים של נרגנות יש כוח. הן אינן נשארות רק בחוץ – הן חודרות פנימה ומשפיעות על הנפש ועל מערכות היחסים.
ומנגד מלמדים אותנו חז"ל:
"איזהו עשיר? השמח בחלקו"
(אבות ד, א)
אין הכוונה להתעלם מבעיות או לוותר על הרצון לשנות. אפשר לראות מה טעון תיקון ובכל זאת לראות גם את מה שטוב.
זו אינה תמימות. זו ראייה מאוזנת.
אז איך מתחילים להשתנות?
השינוי אינו מתחיל בהחלטה "מהיום אני מפסיק להתלונן". הרגל של שנים אינו נעלם ביום אחד.
אפשר להתחיל בכמה צעדים פשוטים.
להפריד בין עובדה לפרשנות.
במקום "אף אחד בבית לא מתחשב בי", לשאול: מה בדיוק קרה עכשיו? מה העובדה, ומה הפרשנות שלי עליה?
להוציא מהמילון את "תמיד" ו"אף פעם".
המילים האלה הופכות אירוע אחד לפסק דין על החיים.
להפוך תלונה לבקשה.
במקום: "את אף פעם לא מקשיבה לי", לומר: "חשוב לי שתהיי איתי כמה דקות ותשמעי אותי."
לזהות מה מסתתר מתחת לנרגנות.
לפעמים מתחת לתלונה נמצא צורך אמיתי: הכרה, יחס, ביטחון, מנוחה, אהבה או תחושה שרואים אותי.
כאשר האדם לומד לומר את הצורך במקום לתקוף באמצעות התלונה – משהו ביחסים משתנה.
ויש עוד תרגיל קטן שאני אוהב. בסוף היום לעצור ולשאול שלוש שאלות:
מה הפריע לי היום?
מה היה טוב היום ולא נתתי לו מספיק מקום?
ומה אני יכול לבקש או לעשות אחרת מחר?
השאלות האלה אינן הופכות את החיים למושלמים. הן פשוט מחזירות לאדם את הבחירה לאן להפנות את המבט.
לראות את התמונה כולה
המטרה אינה להפוך אדם ביקורתי לאדם שמתעלם מהמציאות.
יש דברים שצריך לתקן.
יש התנהגויות שצריך להציב להן גבול.
ויש מצבים שבהם תלונה מוצדקת לחלוטין.
אבל יש הבדל גדול בין לראות דבר שאינו בסדר לבין לחיות בתחושה ששום דבר אינו בסדר.
וכאשר אדם מתחיל לזהות את ההבדל הזה, משהו משתחרר.
הוא מגלה שלא כל דבר חייב להפוך למאבק, שלא כל אכזבה היא הוכחה לכך שלא אוהבים אותו, ושאפשר לבקש שינוי מבלי למחוק את כל הטוב שכבר קיים.
לפעמים השינוי הגדול מתחיל דווקא ברגע קטן שבו האדם מצליח לומר לעצמו:
יש דברים שאני רוצה לשנות –
אבל הם כבר לא יסתירו ממני את כל מה שיש לי.
רוני שמואל
האדם בעולמו – בדרך לשינוי