יש רגעים בחיים שבהם האדם מגלה עד כמה מעט נמצא באמת בשליטתו.
הוא יכול לתכנן, להשתדל, לעבוד, להתפלל ולקוות – ובכל זאת המציאות אינה תמיד מתנהלת כפי שרצה. בריאות, פרנסה, זוגיות, ילדים, עבודה, משברים ושינויים בלתי צפויים יכולים לערער בתוך רגע את תחושת היציבות.
דווקא במקום הזה מקבלות האמונה והביטחון משמעות עמוקה.
לא רק כעקרונות דתיים, אלא ככוחות נפש המסוגלים לשנות את הדרך שבה האדם פוגש את המציאות.
מהי אמונה?
אמונה אינה רק הידיעה שהקב"ה קיים.
אמונה עמוקה פירושה שהאדם אינו רואה את חייו כאוסף מקרי של אירועים.
הוא מאמין שיש מנהיג לעולם, שיש משמעות גם לדברים שאינו מבין, ושגם כאשר הדרך נסתרת ממנו – הוא אינו צועד בה לבדו.
חז"ל אומרים:
"כל דעביד רחמנא לטב עביד" –
כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה.
אין פירוש הדבר שכל מה שקורה לנו מרגיש טוב.
יש כאב שהוא באמת כאב.
יש אובדן.
יש אכזבה.
יש תקופות של חוסר ודאות.
ויש שאלות שלא תמיד מקבלות תשובה.
האמונה אינה דורשת מהאדם להכחיש את כל אלה.
היא מעניקה להם מסגרת רחבה יותר.
האדם יכול לומר:
אני לא מבין מדוע זה קורה לי, אבל אני מאמין שהחיים שלי אינם הפקר.
וזה הבדל עצום.
ומהו ביטחון?
אם אמונה היא ההכרה שיש מי שמנהל את העולם,
ביטחון הוא היכולת לחיות מתוך ההכרה הזאת.
אפשר להאמין – ובכל זאת להיות מוצף בדאגה.
הביטחון הוא העבודה הפנימית שבאמצעותה האמונה יורדת מן השכל אל הלב.
אין פירושו של ביטחון שהאדם יודע בוודאות שהקב"ה יעשה בדיוק את מה שהוא מבקש.
ביטחון עמוק יותר אומר:
אני עושה את ההשתדלות שלי, אבל אינני נושא את העולם כולו על כתפיי.
יש דברים שתלויים בי – ובהם עליי לפעול.
ויש דברים שאינם תלויים בי – ושם עליי ללמוד להרפות.
זהו אחד החיבורים העמוקים ביותר בין ביטחון לבין בריאותו הנפשית של האדם.
הצורך בשליטה והחרדה
חלק גדול מן המתח הנפשי נולד מהניסיון לשלוט במה שאיננו יכולים לשלוט בו.
האדם רוצה לדעת:
מה יהיה מחר?
האם אצליח?
מה יקרה עם הילדים?
האם תהיה לי פרנסה?
האם האדם שמולי ישתנה?
מה יחשבו עליי?
האם ההחלטה שקיבלתי הייתה נכונה?
המוח מחפש ודאות.אבל החיים אינם מבטיחים ודאות.
וכאשר האדם דורש מעצמו לדעת ולשלוט בכל מה שעתיד לקרות, הוא עלול למצוא את עצמו במעגל בלתי פוסק של דאגה.
כאן הביטחון יכול להפוך למשאב נפשי משמעותי.
הוא אינו אומר:"הכול יקרה כפי שאני רוצה."הוא אומר:
"גם כאשר אינני יודע מה יקרה – אינני לבד בתוך מה שיקרה."
אמונה אינה בריחה מהמציאות
ישנה טעות שחשוב להיזהר ממנה.
לפעמים אדם משתמש במילים "אמונה" ו"ביטחון" כדי לא להתמודד.
יש קושי בזוגיות – והוא אומר:
"השם יעזור".
יש מצוקה נפשית – והוא אומר:
"צריך רק להתחזק".
יש בעיה כלכלית – והוא מסרב לבחון את המציאות מפני ש"הכול משמים".
זו אינה בהכרח אמונה.אמונה אמיתית אינה מבטלת את ההשתדלות – היא נותנת לה את מקומה הנכון.
אדם צריך לפעול, להתייעץ, לקבל החלטות, להציב גבולות, לפנות לטיפול כאשר יש צורך ולעשות את המוטל עליו.
ולאחר שעשה את חלקו, לדעת שלא הכול בידיו.
אפשר לנסח זאת במשפט אחד:
השתדלות היא האחריות שלי; התוצאה אינה בשליטתי המלאה.
מה מעניקה האמונה לנפש?
משמעות
אחד הדברים הקשים ביותר לנפש הוא כאב שנחווה כחסר משמעות.
כאשר אדם מאמין שגם לתקופה שאינו מבין יכולה להיות משמעות, יכולתו לשאת אותה משתנה.
הוא יכול לשאול לא רק:
"למה זה קורה לי?
"אלא גם:"מה נדרש ממני בתוך מה שקורה לי?
זו אינה רק החלפת מילים.
השאלה הראשונה משאירה לעיתים את האדם מול עבר שאינו יכול לשנות.
השאלה השנייה מחזירה אליו את יכולת הבחירה בהווה.
תקווה
האמונה מזכירה לאדם שהרגע הנוכחי אינו בהכרח סוף הסיפור.
אדם שנמצא בתוך משבר רואה לעיתים רק את החושך של עכשיו.
האמונה מאפשרת להשאיר חלון פתוח:
אני עדיין לא יודע כיצד הדברים יתפתחו.
ולפעמים המשפט הקטן הזה הוא תחילתה של תקווה.
תחושת ליווי
בדידות אינה רק מצב שבו אין אנשים סביבנו.
יש בדידות עמוקה יותר – התחושה שאיש אינו יודע באמת מה עובר עליי.
האדם המאמין יכול לפנות לבוראו גם במקומות שבהם אין לו מילים מול אדם אחר.
התפילה מאפשרת לו לדבר, לבקש, לבכות, להודות ולבטא פחד.
עצם התחושה שיש כתובת למצוקה יכולה להיות עבור הנפש מקור גדול של כוח.
בין אמונה לפחד
אדם מאמין יכול לפחד.
אדם בעל ביטחון יכול לדאוג.
ואדם שמתפלל יכול גם להרגיש שבור.
אין כאן סתירה.האמונה אינה מוחקת את הרגש האנושי.
בספר תהילים אנחנו מוצאים שוב ושוב פחד, כאב, תחושת נטישה וזעקה – לצד אמונה עמוקה בקב"ה.
וזהו מסר חשוב מאוד גם מבחינה נפשית:
מותר לאדם להיות מאמין וגם לכאוב.
לפעמים דווקא היכולת לומר לקב"ה "קשה לי",
"אני מפחד",
"אני לא מבין" – היא עצמה ביטוי עמוק של קשר ואמונה.
"השלך על ה' יהבך"
יש כאן תנועה נפשית מופלאה.
האדם נושא משא. הוא חושב עליו בבוקר, לוקח אותו לעבודה, חוזר איתו הביתה ונכנס איתו למיטה.המשא עדיין קיים – אבל הנפש כבר מותשת מן הנשיאה.
הביטחון מלמד את האדם לומר:
עשיתי את מה שאני יכול לעשות היום.את מה שאינני יכול לעשות – אני מוסר לקב"ה.
מחר אקום ואעשה שוב את חלקי.יש בכך סוג עמוק של שחרור.לא שחרור מאחריות – אלא שחרור מהאשליה שאני חייב לשלוט בכל התוצאות.
בין אמונה לקבלה
קבלה אינה כניעה.
היא היכולת להפסיק להילחם בעובדה שהמציאות כרגע היא כפי שהיא.
לעיתים האדם סובל פעמיים:
פעם אחת מן הקושי עצמו,ופעם שנייה מן המחשבה:
"זה לא היה אמור לקרות לי."
האמונה יכולה לסייע לאדם לעבור מן המאבק במציאות אל השאלה:עכשיו, כשהמציאות הזאת כבר נמצאת כאן – כיצד נכון לי לפעול בתוכה?
וכאשר השאלה משתנה, משהו בנפש מתחיל להתארגן מחדש.
שלושה מעגלים
אפשר להציע לאדם המתמודד עם דאגה לחלק את הדברים לשלושה מעגלים:
מה שבידי – כאן עליי לפעול.
מה שבידי באופן חלקי – כאן עליי להשתדל, אך להבין שאינני שולט בתוצאה.
מה שאינו בידי – כאן מתחילה עבודת הביטחון.הרבה מן השחיקה הנפשית נוצרת כאשר אנחנו משקיעים את מרבית הכוחות דווקא במעגל השלישי.
האמונה מחזירה את האדם אל מקומו:
לעשות – במקום שבו ניתן לעשות.להתפלל – על מה שאני מבקש.ולשחרר – את מה שאינני יכול לנהל.
אמונה וביטחון אינם הבטחה לחיים ללא משברים
הם מעניקים דבר אחר:
דרך לעבור את המשבר מבלי לאבד את עצמנו בתוכו.
האמונה אינה מבטיחה שלא תהיה סערה.היא יכולה לתת לאדם עוגן בתוך הסערה.
הביטחון אינו אומר שהדרך תהיה בדיוק כפי שתכננו.הוא מזכיר לנו שגם כאשר הדרך משתנה – יש לנו עם מי ללכת בה.
אולי משום כך אחד הפסוקים העמוקים ביותר בתהילים אינו אומר שלא נלך בגיא צלמוות, אלא:
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי."
הגיא קיים.
החושך קיים.
אבל גם בתוך החושך קיימת הידיעה:
"כי אתה עמדי."
ולעתים זו המתנה הנפשית הגדולה ביותר של האמונה – לא לקבל תשובה לכל שאלה, אלא לדעת שגם כאשר עדיין אין לנו תשובה, איננו לבד עם השאלה.
"ויש שאומרים שהיא מעין גלולת פלא המבריאה את כל תחלואי הנפש "