מדוע אדם אחד נשבר ממילה, ואדם אחר לומד ממנה וממשיך הלאה?
שני אנשים שומעים בדיוק את אותה ביקורת. אצל האחד היא מעוררת אי־נוחות, אולי אפילו כאב, אך לאחר זמן קצר הוא בוחן את הדברים, לוקח מהם את מה שנכון עבורו וממשיך בדרכו.
אצל האחר אותה ביקורת נעשית לרעידת אדמה: מצב רוחו נהרס, מחשבותיו אינן מרפות, והוא עלול לשאת את המשפט שנאמר לו במשך ימים, שבועות ולעיתים אף שנים.
ההבדל אינו בהכרח ברגישות, בחוכמה או בכישרון. פעמים רבות ההבדל נמצא במקום עמוק יותר: במבנה שעליו נשען הערך העצמי.כאשר אדם יודע בעומק נפשו שערכו אינו תלוי בהצלחה אחת, בכישלון אחד או בדעתו של אדם מסוים, הביקורת יכולה לכאוב לו — אך היא אינה מוחקת אותו.
לעומת זאת, כאשר תחושת הערך שלו רעועה ותלויה באישור חיצוני, כל ביקורת על מעשה עלולה להישמע לו כביקורת על עצם קיומו.הוא אינו שומע רק: “כאן טעית”, אלא: “אתה טעות”.הוא אינו שומע: “הדבר הזה לא הצליח”, אלא: “אתה אינך מוצלח”.וזו כבר אינה הערה נקודתית; בעולמו הפנימי זהו איום על הזהות כולה.
ערך עצמי וביטחון עצמי אינם אותו הדבר
אפשר לפגוש אדם שמדבר בביטחון, מצליח בעסקיו, מקרין עוצמה ואף יודע לעמוד מול קהל — ובכל זאת מתפרק מביקורת. הסיבה לכך היא שביטחון עצמי וערך עצמי אינם זהים.
ביטחון עצמי הוא האמונה של האדם ביכולתו לבצע משימה מסוימת: לדבר, להנהיג, ליצור, לשכנע או להצליח.ערך עצמי הוא התחושה הבסיסית שגם כאשר לא הצלחתי, גם כאשר טעיתי וגם כאשר מישהו אינו מרוצה ממני — עדיין יש בי ערך, עדיין אני ראוי לכבוד, ועדיין אינני מוגדר על ידי הרגע הזה.
ביטחון עצמי אומר: “אני מסוגל”.
ערך עצמי אומר: “אני ראוי גם כשלא הצלחתי”.
לכן אדם יכול להפגין ביטחון רב ובכל זאת להיות תלוי מאוד במחמאות. כל עוד מעריכים אותו, הוא מרגיש חזק; ברגע שמישהו מטיל ספק ביכולתו, המבנה כולו מתערער. הביטחון שהציג היה אולי אמיתי בתחום העשייה, אך מתחתיו לא נבנתה קרקע יציבה של ערך פנימי.
מדוע ביקורת מפעילה אותנו כל כך?
ביקורת בהווה אינה תמיד נשארת בהווה. לעיתים היא נוגעת בזיכרונות קדומים: בית שבו אהבה הייתה תלויה בהישגים, סביבה שהרבתה להשוות, דמות סמכותית שדרשה שלמות, חוויות של דחייה או השפלה, או שנים שבהן האדם למד שעליו להצטיין כדי להיות נראה ואהוב.
במצבים כאלה נוצרת בתוכו אמונה סמויה:
“אם אינני מוצלח — אינני שווה.”“אם טעיתי — יפסיקו לאהוב אותי.”
“אם מבקרים אותי — סימן שגילו מי אני באמת.”לכן התגובה החזקה אינה נובעת רק מהמילים שנאמרו עכשיו. הביקורת החדשה לוחצת על פצע ישן. האדם מגיב לא רק לדובר שמולו, אלא לכל הקולות מן העבר שהתעוררו יחד איתו.
לעיתים מתעורר גם פחד מחשיפה. אדם שמרגיש בתוכו שאינו טוב מספיק משקיע מאמץ רב בהוכחת ההפך. הוא בונה תדמית מצליחה, מנסה להיות נחוץ, אהוב ,חכם או חזק, וכאשר מגיעה ביקורת הוא חושש שהמעטפת נסדקה וכולם עומדים לגלות את מה שהוא עצמו מפחד להאמין בו.
מכאן נולדות תגובות שונות: התפרקות, כעס, התגוננות, מתקפה נגדית, הסתגרות, צורך להסביר את עצמו ללא סוף או מחשבות חוזרות על המשפט שנאמר. כולן דרכים של הנפש להגן על זהות שחשה מאוימת.
הטעות שבמסירת המפתח לאחרים
כאשר ערכו של אדם נקבע בעיקר לפי מה שאחרים חושבים עליו, הוא מוסר להם כוח שאינו אמור להיות בידיהם.
מחמאה מרימה אותו וביקורת מפילה אותו; קבלה מעניקה לו ערך ודחייה נוטלת אותו ממנו. במצב כזה הוא נע בעולם כאדם שהמפתח לביתו הפנימי נמצא בכיסם של אחרים.
אין פירוש הדבר שעלינו להיות אדישים. אדם בריא מושפע מאנשים, שמח בהערכה ונפגע לעיתים מדחייה.
אולם יש הבדל גדול בין להיות מושפע לבין להיות מוגדר.דעתם של אחרים יכולה להיכנס אל עולמי, אך היא אינה אמורה להיות בעלת הבית בו.
ערך עצמי יציב אינו טענה שאני תמיד צודק, מוצלח או מושלם. להפך:
מי שערכו יציב מסוגל להודות בטעות מפני שהטעות אינה מוחקת אותו.הוא יכול לומר: “נכשלתי” בלי להסיק “אני כישלון”;“נהגתי שלא כראוי” בלי לקבוע “אין בי טוב”;“יש לי מה לתקן” בלי להרגיש שאין בי דבר הראוי לשמירה.
בין תוכן הביקורת לבין גזר הדין
כדי להתמודד נכון עם ביקורת, יש להפריד בין שלושה דברים שלרוב מתערבבים:
העובדה: מה קרה בפועל? האם איחרתי, טעיתי, פגעתי, לא עמדתי בהתחייבות או ביצעתי דבר באופן חלקי?
הפרשנות: מה האדם שמולי חושב שהאירוע אומר עליי? האם הוא מתאר אותי כעצלן, חסר אחריות או לא מוצלח?
גזר הדין הפנימי: מה אני מסיק מכך על כל זהותי? “אני חסר ערך”, “אף אחד לא יעריך אותי”, “לעולם לא אצליח”.ייתכן שהעובדה נכונה, הפרשנות מוגזמת וגזר הדין שקרי לחלוטין.
אדם בוגר לוקח אחריות על העובדה, בוחן בזהירות את הפרשנות ומסרב להפוך אירוע נקודתי לפסק דין על כל אישיותו.
כיצד בונים ערך עצמי שאינו נשבר מכל רוח?
עוצרים לפני שמגיבים
בשעת ביקורת הגוף עלול להיכנס למצב של איום: הלב מואץ, המחשבות מקצינות והדחף הוא להתגונן או לברוח. ברגע כזה אין חובה להשיב מיד.אפשר לומר: “אני רוצה לחשוב על מה שאמרת ואחזור אליך”.
ההשהיה אינה חולשה; היא מאפשרת למערכת הרגשית להירגע ולשכל לחזור ולהנהיג.
משנים את השאלה במקום לשאול: “מה הביקורת הזאת אומרת עליי?”, נכון לשאול: “מה מתוך הדברים יכול ללמד אותי?”
השאלה הראשונה עוסקת בזהות ועלולה להפוך כל הערה לאיום. השאלה השנייה עוסקת בצמיחה ומשאירה את האדם גדול יותר מן הטעות שלו.
מפרידים בין המעשה לבין העושה חשוב לומר לעצמנו במילים ברורות:“עשיתי דבר לא מוצלח; אין פירוש הדבר שאני אדם לא מוצלח.
”זוהי אינה התחמקות מאחריות, אלא דיוק. אדם הוא מכלול שלם של כוונות, בחירות, תכונות, הצלחות, כישלונות ויכולת להשתנות.
אין רגע אחד שמסכם חיים שלמים.בודקים מי מדבר וכיצד לא כל ביקורת ראויה לאותו משקל. יש לבחון: האם האדם מכיר אותי? האם כוונתו להועיל? האם הדברים נאמרו בכבוד? האם יש בהם דוגמה ממשית? האם שמעתי מסר דומה ממקורות אמינים נוספים?
גם אדם שאומר דברים בצורה פוגעת עשוי לגעת בנקודה נכונה, אך אין חובה לקבל את ההשפלה כדי לקבל את המידע.מחליפים את הקול הפנימי פעמים רבות המבקר החיצוני מסיים לדבר, אך המבקר הפנימי ממשיך שעות.
יש ללמוד לזהות משפטים כמו “אני תמיד הורס”, “אני לא שווה” או “כולם רואים שאני כישלון”, ולהחליפם במשפטים מדויקים:“כואב לי לשמוע זאת.”“ייתכן שיש כאן דבר שעליי לתקן.”“טעות אינה מבטלת את ערכי.”“אני יכול ללמוד ולהמשיך.”חמלה עצמית אינה ויתור; היא האופן שבו אדם מדבר אל עצמו כך שיהיה לו כוח לתקן.
בונים זהות רחבה מי שמגדיר את עצמו רק לפי תפקיד אחד — הצלחה בעבודה, מעמד חברתי, זוגיות, מראה או כישרון — נעשה פגיע מאוד בכל פעם שאותו תחום מתערער.
זהות בריאה נשענת על מכלול: ערכים, מידות, קשרים, אמונה, מאמצים, אחריות, נתינה, למידה ויכולת לקום מחדש.
כדאי לשאול:מי אני גם כשאינני מצליח?אילו מידות אינן תלויות במחיאות כפיים?מה חשוב לי לייצג בעולם?
התשובות לשאלות הללו מעבירות את מרכז הכובד מן הרושם שאני עושה אל האדם שאני בוחר להיות.
מתרגלים קבלה של אי שלמות
הצורך להיות חסין מכל טעות יוצר דווקא שבריריות. אדם שמרשה לעצמו להיות אנושי נעשה יציב יותר.הוא יודע שיש בו מעלות וחסרונות, ימים טובים ופחות טובים, מקומות בשלים ומקומות שעדיין זקוקים לעבודה.
קבלה עצמית אינה אמירה ש“הכול בסדר”; היא אמירה ש“גם מה שעדיין אינו בסדר יכול לעבור תיקון מבלי שאשנא את עצמי”.
מציבים גבול לביקורת פוגענית
ערך עצמי אינו רק עבודה פנימית; הוא גם היכולת לומר:
“אני מוכן לשמוע ביקורת, אך אינני מוכן שידברו אליי בזלזול.
”אין צורך להוכיח כוח באמצעות צעקה, וגם לא להוכיח ענווה באמצעות ספיגת השפלה. גבול רגוע הוא ביטוי של כבוד עצמי.
הערך העצמי צריך להיות בעולמו של האדם
בסופו של דבר, האדם זקוק למקום פנימי שבו ערכו אינו עומד בכל בוקר למשאל עם.
מקום שבו הוא יודע: יש בי נשמה, יש בי צלם אלוקים, ויש לי תפקיד שאין אדם אחר יכול למלא במקומי. אינני מושלם, אך אני בעל ערך; אינני פטור מביקורת, אך אינני נמסר לשיפוטה.
כאשר אדם מאמין שערכו ניתן לו רק בידי אחרים, הם יכולים גם לקחת אותו ממנו. אך כאשר הוא בונה את ערכו על עצם היותו אדם, על הקשר שלו לבוראו, על ערכיו ועל הבחירות שהוא עושה — דברי אחרים יכולים לכוון אותו, אך אינם יכולים להפקיע ממנו את זהותו.
זהו חופש פנימי: לא להפסיק להקשיב, אלא להפסיק להתפרק. לא לדחות כל ביקורת, אלא לברור מתוכה את האמת בלי לבלוע את הרעל. לא לומר “לא אכפת לי מאיש”, אלא לומר:
“אכפת לי, אני מקשיב, אני בודק — אך המילה האחרונה על ערכי אינה נמצאת בפיו של אדם אחר.”
לסיום
אדם בעל ערך עצמי בריא אינו אדם ששום דבר אינו נוגע בו. הוא אדם שגם כשנוגעים במקום כואב בתוכו, הוא אינו מאבד את כל עצמו.
הוא מסוגל להיפגע בלי להימחק, להיכשל בלי להפוך לכישלון, לשמוע ביקורת בלי למסור לה את מפתחות נפשו.
והשאלה החשובה אינה אם עוד יבקרו אותנו — שהרי ביקורת היא חלק בלתי נמנע מן החיים. השאלה היא: כאשר הקול של האחר יישמע, האם הוא יהיה קול נוסף בעולמנו, או הקול היחיד שמחליט מי אנחנו?
ביקורת יכולה להיות מראה; היא אינה חייבת להיות פטיש. היא יכולה להראות לנו מה לתקן — אך אין לה הסמכות לקבוע כמה אנו שווים.
רוני שמואל
מאמן ומטפל רגשי מוסמך
מגשר ומיישב סכסוכים