כשהכאב מפסיק להיות גזר דין והופך לפתח לשינוי
לעיתים מגיע רגע שבו האדם אינו נשבר רק ממה שקרה היום. הוא נשבר מפני שברגע אחד הוא רואה את כל השנים שקדמו לו
.הוא מביט לאחור ומגלה שהחלטות שנראו לו בעבר מוצדקות, תגובות שעליהן הגן ודפוסים שחזר עליהם גבו ממנו מחיר. קשרים התרחקו, הזדמנויות הוחמצו, והבדידות שנראתה בתחילה כמצב זמני הפכה בהדרגה למציאות חיים.
זהו סיפורם של אנשים רבים המגיעים בשלב מסוים להתבוננות מחודשת בחייהם. לפתע הם אינם שואלים רק:
„מדוע זה קרה לי?”, אלא גם שאלה כואבת ואמיצה יותר:„מה היה חלקי במה שקרה — והאם עדיין ניתן לתקן?”
כשהחיים נעשים למראה
במשך שנים יכול האדם להסביר לעצמו מדוע נהג כפי שנהג. הוא מצביע על הנסיבות, על האנשים שפגעו בו, על בני המשפחה שלא הבינו אותו ועל החיים שלא האירו לו פנים.
ייתכן שחלק מטענותיו נכונות. ייתכן שבאמת נעשה לו עוול. אולם מגיע שלב שבו השאלה החשובה אינה רק מה עשו לי, אלא מה עשיתי אני עם מה שעשו לי.
זהו רגע מטלטל, משום שהאמת אינה מאפשרת עוד להסתתר מאחורי הסברים. האדם מגלה שלמרות כוונותיו הטובות, גם לבחירותיו היה חלק בתוצאה שאליה הגיע.
הוא רצה אהבה, אך לעיתים דיבר בשפה שהרחיקה.
הוא ביקש שיעריכו אותו, אך התקשה להודות בטעות.
הוא ייחל לקרבה, אך שמר מרחק כדי שלא להיפגע.הוא ביקש יציבות, אך חזר אל אותן החלטות שהובילו לאותה אכזבה.
וכעת, כשהוא רואה את הדברים בבהירות שלא הייתה לו בעבר, הוא שואל: האם לא מאוחר מדי?
עשיתי טעות — אך אינני טעות
רבים נמנעים מלהודות בטעות מפני שהם חוששים שההודאה תמוטט את ערכם העצמי. נדמה להם שאם יאמרו „טעיתי”, הם מודים שכל מה שבנו היה חסר ערך.
אך יש הבדל עמוק בין לומר „עשיתי טעויות” לבין לומר „אני טעות”.
המשפט הראשון מבטא אחריות ובגרות. השני הוא גזר דין שהאדם גוזר על עצמו.
הודאה אמיתית אינה דורשת למחוק את כל הטוב שנעשה. היא מזמינה את האדם להפסיק להגן על התנהגויות שכבר אינן משרתות אותו.
דווקא אדם בעל כוח מסוגל להתבונן בעצמו ביושר ולומר:
כאן טעיתי.
כאן פגעתי.
כאן פעלתי מתוך פחד.
ומכאן אני מבקש לבחור אחרת.
שתי מילים ששינו את דרכו של דוד המלך
"חטאתי לה' "
שתי מילים בלבד, אך בתוכן עולם שלם של אחריות.
גדולתו של דוד לא הייתה בכך שמעולם לא טעה, אלא בכך שכאשר הועמד מול האמת הוא לא ברח ממנה.
ההודאה לא ביטלה את ערכו ולא סיימה את דרכו; היא פתחה בפניו את שערי התשובה.
מכאן אנו למדים שהנפילה עצמה אינה תמיד הכישלון הגדול ביותר. לעיתים הכישלון הוא ההתעקשות להישאר על הארץ ולספר לעצמנו שמעולם לא נפלנו אלה "התחשלנו".
מה האדם באמת מבקש?
כאשר אדם מביט בכאב על חייו, נדמה שהוא מבקש להשיב לעצמו שנים, קשרים או הזדמנויות שאבדו.
אך מתחת לכל אלה מסתתר בדרך כלל רצון עמוק יותר.
הוא מבקש להרגיש שעדיין יש לו מקום.
הוא מבקש שמישהו יראה בו אדם ולא רק את טעויותיו.
הוא מייחל לקשר שבו לא יצטרך להוכיח ללא הרף את ערכו.
הוא רוצה לקום בבוקר עם סיבה, לחזור להאמין בעצמו ולדעת שהפרק הבא בחייו אינו מוכרח להיות פרק של בדידות וחרטה.
אולם השינוי אינו יכול להיבנות רק מן הרצון להפסיק לסבול. הוא צריך להיבנות מן הנכונות להתחיל לחיות אחרת.
חרטה שמחלישה וחרטה שבונה
יש חרטה שאומרת:„איך יכולתי להרוס כך את חיי?”
חרטה כזאת עלולה להפוך להלקאה עצמית, לייאוש ולשיתוק.
אך קיימת גם חרטה אחרת:„כעת אני מבין את מה שלא יכולתי לראות אז ומהיום אבקש לבחור אחרת.
”חרטה בריאה אינה משתמשת בעבר כדי להכות את האדם, אלא כדי להאיר לו את הדרך.במקום לשאול שוב ושוב „מדוע עשיתי זאת?”, אפשר לשאול:
מה ביקשתי להשיג באמצעות אותה התנהגות?
מפני מה ניסיתי להגן על עצמי?
איזה פחד הפעיל אותי?
מהו הדפוס החוזר בחיי?
איזו תגובה אחרת אוכל לבחור בפעם הבאה?
כך הופכת ההודאה בטעות מגזר דין לכלי של צמיחה.
לא לתקן חיים שלמים , להתחיל לתקן את היום
המחשבה שעל האדם לתקן בבת אחת שנים שלמות עלולה לייאש אותו.
הוא מביט על המרחק שבין המקום שבו הוא נמצא לבין המקום שבו רצה להיות , ומשתכנע שאין בכוחו לעבור אותו.
אך שינוי אמיתי כמעט לעולם אינו מתחיל במהפכה גדולה. הוא מתחיל בצעד קטן שיש בו אמת.
שיחת טלפון אחת שנדחתה זמן רב.
בקשת סליחה שאין אחריה הצדקה עצמית.
החלטה שלא לחזור לקשר או לדפוס שמכאיב.
נכונות להקשיב במקום להתווכח.
שמירה על התחייבות קטנה שהאדם נתן לעצמו.
אי אפשר לשנות את אתמול, אך אפשר לבחור שלא לשחזר אותו גם מחר.
הכאב אינו בהכרח סימן שהכול אבוד
הכאב המגיע בעקבות התפכחות אינו מעיד בהכרח שסיפורו של האדם הסתיים.
מצב זה אמור ללמד שמשהו בתוכו החל להתעורר.
עצם הכאב על הפער שבין החיים הקיימים לבין החיים הרצויים עשוי להעיד שבתוך האדם עדיין קיים קול המבקש מציאות אחרת.
כל עוד קיימות מודעות ונכונות, אפשר לבחור בצעד חדש.
לא תמיד ניתן להשיב את מה שאבד, ולא כל קשר ניתן לבנות מחדש;
אך ניתן להחליט מה לעשות עם הזמן, הכוחות והאפשרויות שעוד נותרו.השאלה אינה רק כמה שנים עברו, אלא מה יעשה האדם עם היום שניתן לו.
מילה לסיום
לפעמים האדם מגיע אל שוקת שבורה ומאמין ששם מסתיים סיפורו.
אך ייתכן שדווקא שם, כאשר ההסברים נגמרים והאמת נעשית ברורה, מתחיל הפרק הכנה ביותר בחייו.
ההכרה בטעות כואבת, אך יש בה גם כוח משחרר.
כל עוד האדם מאשים רק את העולם, כוחו נשאר בידי אחרים.
ברגע שהוא מקבל אחריות על חלקו, כוח הבחירה מתחיל לחזור לידיו.
האדם אינו נמדד רק לפי המקומות שבהם טעה, אלא גם לפי האומץ שבו הוא מוכן להתבונן, להודות, לתקן ולבחור מחדש.
העבר מסביר כיצד הגענו לכאן — אך הוא אינו חייב להחליט לאן נמשיך מכאן.
רוני שמואל
מאמן ומטפל רגשי מוסמך
מגשר ומיישב סכסוכים
האדם בעולמו – בדרך לשינוי